Israel

מדוע על ישראל להימנע מהכרה במדינה קטלאנית

Publicado el
Catalonia Israel

מדוע על ישראל להימנע

מהכרה במדינה קטלאנית

  • הכרה בעצמאותה של קטלוניה תהווה טעות אסטרטגית ופוליטית חמורה אשר תגרום נזק ליחסים בין ישראל ובין ספרד והאיחוד האירופי.
  • התרבותן המהירה של מדינות קטנות וכושלות באירופה עלולה להפחית את מידת היציבות ואת היכולת לנבא את התנהגותם של שחקנים בזירה האירופית, עניין שיפגע ביחסים הבינלאומיים של ישראל.
  • בגלל ההקצנה ההולכת וגוברת שלה, פנתה תנועת העצמאות הקטלאנית בחדות אל השמאל הקיצוני המתאפיין באנטישמיות עמוקה ובתמיכה גלויה בארגון ה-BDS.
  • הג’יהאד האסלאמי עשוי להתחזק ולהוות מוקד של אי יציבות בכל רחבי הים התיכון.
  • הקהילה היהודית בספרד, הנאמנה למדינתה והציונית במיוחד, עלולה להיוותר במצב קשה מאוד עקב החלטה שכזאת.

מאז פתחו המפלגות תומכות העצמאות בתהליך הבדלני המוצהר על מנת לנסות ולנתק את קטלוניה מספרד, עלו השערות רבות בנוגע להכרה היפותטית של ישראל במדינה החדשה, במידה וזו תכריז על עצמאותה.

למרות הקביעה הנחרצת שהשיג נשיא ישראל, בביקורו בספרד בנובמבר 2017, האפשרות שספרד תכיר רשמית במדינה פלסטינית – אפשרות שאף הודה בה שר החוץ ז’וֹזֵפּ בּוֹרֵל – מחזירה אל השולחן את ייתכנות ההכרה מצד ישראל במדינה קטלאנית.

יש להודות שלמרות הרטוריקה הממשלתית העשויה להצביע על ההפך, ספרד אינה בדיוק בת הברית האידיאלית של ישראל. היחסים הבילטרליים הינם טובים, אך מזה שנים מחזיקה הדיפלומטיה הספרדית בגישה מעט עוינת כלפי המדינה היהודית, במיוחד ביחס לקונפליקט עם הפלסטינים: הולך ומתגבש בקביעות שיפוט שווה ולא ראוי בין מעשי הטרור ובין פעולות כוחות הביטחון; ויתרה מכך, פעולותיה והצבעותיה של ספרד בפורומים ובארגונים הבינלאומיים עומדות תמיד באופן מנוגד לאינטרסים הלגיטימיים של ישראל.

עם זאת, ישראל תבצע טעות בהיקף נרחב אם אכן תכיר בסופו של דבר באותה עצמאות היפותטית, פעולה העשויה לנבוע מתוך תחושת גומלין במקרה שבו תבצע ספרד את הצעד הראשון, או מתוך מערכת היחסים – החיובית באופן מסורתי – עם התנועה לעצמאות קטלוניה. אולם ישנן סיבות רבות ומכריעות שבגינן על הדיפלומטיה הישראלית להימנע מהחלטה שכזו, לאו דווקא בגלל האינטרס של ספרד עצמה, מדינה שמזה זמן מה מכפיפה את האג’נדה של יחסי החוץ שלה לצרכים פוליטיים קצרי טווח, אלא בשל האינטרסים של ישראל עצמה. בעמודים הקרובים ננתח כמה מן הסיבות הללו.

קונפליקט דיפלומטי ממדרגה ראשונה… עם האיחוד האירופי

הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון הוא העובדה שאף שספרד לא מיהרה להגיב לנושא הזה ולהסבירו, כפי שהיה עליה לעשות, הלאומנות מהווה בעיה עבור האיחוד האירופי כולו. הן המוסדות בבריסל והן כמה מדינות ראשיות באיחוד – ובראשן צרפת וגרמניה – הפגינו גישה תוקפנית במיוחד כלפי התופעה, ובחודשים האחרונים הביעו בגילוי את תמיכתם הברורה והבלתי מותנית בספרד.

מן הבחינה הזאת ישנה כיום סולידריות בין השותפוֹת, אך מעל הכול ישנו אינטרס עצמי של רבות מחברות האיחוד המתמודדות גם הן עם בעיות הקשורות ללאומיות באזורים כאלה ואחרים: קורסיקה ובריטני בצרפת, בוואריה בגרמניה, סרדיניה וחלקים בצפון באיטליה, מורביה ברפובליקה הצ’כית, שלזיה עילית בפולין, טרנסילבניה ברומניה…

ברור מאליו שבאף אחד מן המקומות הללו עדיין לא הגיע הלחץ הלאומני לרמה שבה הוא נתון בקטלוניה, אך אין להפחית בחשיבותו של התרחיש שלפיו הכרה בעצמאותו של אזור אירופאי כלשהו תהווה תמריץ אדיר למיזמים בדלניים אחרים ובעיה ניכרת למספר רב של מדינות אירופאיות.

בהקשר הזה ברור מאליו שהכרה חפוזה מצד ירושלים תגרור משבר דיפלומטי, לא רק עם ספרד כי אם עם מרבית האיחוד האירופאי, אם לא עם כולו.

מעבר לכך, ישראל הינה מדינה המודעת לבעיות השונות הנובעות ממחיה בסביבה לא יציבה, וסביר להניח שהיא מעריכה מאוד את תפקידו של האיחוד כעוגן של יציבות פוליטית וכלכלית, למרות כל מגרעותיו. כבר עתה נתון האיחוד האירופי ללחצים עצומים מכיוונים שונים – כמו המשבר הכלכלי או ההגירה – העלולים להוביל לפירוק המבנים האירופאים ולצמיחתה של קונסטלציה של מדינות כושלות כדוגמת קוסובו.

אירופה המופרדת לחלקיה לא תהווה בשום פנים ואופן מרחב מקיף לחירויות פוליטיות, לשגשוג חומרי וליציבות, כפי שמהווה כיום חלק ניכר מהיבשת. היא תהיה ההיפך הגמור מכך: מצע מושלם למגוון תנועות רדיקליות, אלימות או אף טרוריסטיות.

הבדלנות הקטלאנית כבר אינה פרו-יהודית

כפי שנהגה למעשה בכל היבט תרבותי או היסטורי אחר, הבדלנות הקטלאנית ניסתה ליצור מיתוס גם בנוגע לחיים היהודיים בקטלוניה טרם הגירוש של 1492. כך היא ניסתה להרחיק עצמה באופן נוסף משאר ספרד. האמת ההיסטורית היא שדווקא שם התפרצויות האנטישמיות היו אלימות באותה מידה או אף יותר מבשאר ספרד, וכדוגמה ניתן להביא את הפּרעות של 1391 שהיו עקובות מדם במיוחד בברצלונה והובילו למעשה להיעלמותה של הקהילה היהודית בעיר.

עם זאת, כפי שכבר צוין לעיל, נכונה הטענה שבעשורים האחרונים הבדלנות הקטלאנית הייתה תנועה פוליטית שהציגה בקווים כלליים – או לכל הפחות בענפיה המרכזיים – אהדה לישראל ולמאבק היהודי. אך המצב אינו כזה יותר: עם ההקצנה הבדלנית של הלאומיות הקטלאנית, פנתה התנועה בחדות שמאלה ונדבקה במידה רבה באנטישמיות של השמאל הרדיקלי בספרד.

הלאומיות הקטלאנית הזו התגבשה מבחינה היסטורית מסביב למפלגה השמרנית CiU (“ההתכנסות הדמוקרטית של קטלוניה”), אולם הפנייה שלה לכיוון בדלני ומפלג הוליך אותה לעבר התנגשות ישירה עם שאר האומה הספרדית ולקריסה פנימית של התנועה. התהליך הוביל אותה לשנות את שמה – כיום קרויה המפלגה PDeCAT (“המפלגה הדמוקרטית האירופאית הקטלאנית”) – ולפנות במערכות הבחירות האחרונות למגוון מערכים והרכבי רשימות. האחרון שבהם – JuntsxCat (“יחד למען קטלוניה”) בראשות הנשיא לשעבר פוג’דמון, שביצע את ניסיון ההפיכה ונמלט מהמדינה – הצליח להשיג אך ורק 21% מן הקולות.

בעקבות התוצאה האלקטורלית הזאת, הרכיב הממשל הנוכחי של הנשיא טוּרֵה קואליציה בסיוען של מפלגות קיצוניות כמו ה-ERC (“השמאל הרפובליקני של קטלוניה”) וה-CUP (“מועמדות האיחוד העממי”). את שתיהן ניתן להגדיר כמפלגות שמאל קיצוני, אנטי-קפיטליסטי – ובמיוחד במקרה של CUP – אנטי-מערכתיות באופן קיצוני. בדומה למרבית ההרכבים הפוליטיים האידאולוגיים הדומים להן באירופה, מפלגות אלו נושאות אופי אנטי-ישראלי, ובאמצעות שנאתן לישראל, גם אנטישמי.

אנטישמיות זו לא נותרה רק במישור התיאורטי, אלא באה לכדי מימוש בפריחתן של החלטות ברוח ה-BDS ברשויות המקומיות הקטלאניות, שבדרך כלל זוכות לתמיכה בהצבעותיהן של שני הכוחות הלאומיים הללו ושל מפלגות שמאל אחרות. נכון להיום, אף שכמה מהן הושעו חוקית בזכות מאמציה של ACOM (“פעולה ותקשורת אודות המזרח התיכון”), קרוב לעשרים מועצות עירוניות חוקקו הסדרים מוניציפליים הכוללים אפליה של חברות ואזרחים ישראליים.

עיריית ברצלונה, בירת קטלוניה, אישרה באפריל 2017 את תמיכתה של העיר בתנועת ה-BDS בהצבעה שכללה את קולותיהם של הלאומנים משמאל. בנוסף לכך, בחודש מאי של אותה שנה עברה שוב הצעת החלטה המגנה את ישראל, הפעם בקולותיהן של הקבוצות הלאומניות, ובכלל זה גם ה-PDeCAT.

הקרבה בין הבדלנות לתנועת ה-BDS האנטי-ישראלית מתמצה בשם אחד, זה של רָאוּל רוֹמֵבָה, האחראי לשעבר על יחסי החוץ של המנהל המקומי של קטלוניה, היושב כיום בכלא על השתתפותו בניסיון ההפיכה הבדלני, אדם שבמשך שנים שימש כפנים המייצגות של הארגונים תומכי ה-BDS והיה פעיל נמרץ של תנועת החרם בפרלמנט האירופאי.

ואם לא די בכך, כפי שכבר ציינה ACOM, קיים קשר הולך ומתהדק של הבדלנות לא רק עם האנטישמיות, אלא ישירות עם הג’יהאד: פוליטיקאים לאומניים קטלאניים בולטים מהווים מליצי יושר של כלואים החשודים בטרור. גוֹנסָלו בּוֹיה, אחד מעורכי הדין העיקריים של קרלַס פוג’דמון – הנשיא לשעבר של קטלוניה שנמלט מבית הדין הספרדי – הורשע בעצמו בגין השתתפותו בחטיפה טרוריסטית ומשמש סנגור לחברים בחמישה ארגוני טרור שונים.

מעבר לכך, במקרים לא מועטים מוסדות ציבוריים, כגון הפרלמנט הקטלאני או עיריית ברצלונה שהוזכרה לעיל, מזמינים אליהם טרוריסטים כמו ראג’י סוראני או ליילה חאלד.

באופן מרתק, מן הצד השני של המתרס, המפלגה שמגינה באופן הברור ביותר על ישראל במפה הפוליטית הספרדית היא מפלגת “סיודאדנוס”, המנצחת בבחירות הכלליות של קטלוניה בדצמבר 2017 והמתנגדת הגדולה ביותר לבדלנות בין הכוחות הפוליטיים הפעילים בקהילה האוטונומית של קטלוניה. אחד המנהיגים הבולטים שלה, חואן קרלוס חירָאוּטָה, הסביר במאמר בג’רוזלם פוסט מדוע על ישראל לא לתמוך אף לא במשאל עם על הגדרה עצמית בקטלוניה.

לקטלוניה יש בעיה רצינית עם האסלאם הפוליטי

הזכרנו את הקשר שבין הלאומיות הקטלאנית והג’יהאד, ואין ספק שמדובר בהיבט נוסף שעל ישראל להעריך באופן מדוקדק בטרם תהמר על תמיכה בעצמאותה של קטלוניה: לאזור הזה יש בעיה רצינית עם חלק מהאוכלוסייה המוסלמית החיה בו, שהיא הגדולה ביותר בכל ספרד.

הסיבה לכך היא – שוב – הבדלנות: במשך עשורים ניסו הרשויות הקטלאניות למנוע הגירה ממדינות דוברות ספרדית באמריקה מפני שמהגרים אלו דוברים ספרדית, שפה שאת השימוש בה מנסים הלאומנים להעלים מקטלוניה. לעומת זאת, ניתנה העדפה להגעתם של מהגרים מארצות מוסלמיות.

כך, כיום עומדת האוכלוסייה המוסלמית החוקית של קטלוניה על חצי מיליון איש, 27% מכלל האוכלוסייה המוסלמית של ספרד, בעוד אחוז הקטלאנים מכלל הספרדים עומד על 16% בלבד. בנוסף, אחוז משמעותי במיוחד מן האוכלוסייה הזאת מגיע מארצות כמו פקיסטן, בהן קל יותר למצוא תפיסה קיצונית של האסלאם מאשר במדינות כמו מרוקו, ארץ המוצא של מרבית המוסלמים בשאר המדינה.

התוצאה של כל זה היא שלא רק שלקטלוניה יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה יותר מבשאר ספרד (7% מכלל האוכלוסייה לעומת 3% בשאר חלקי ספרד), אלא אף שלדברי מומחים רבים היא קיצונית בהרבה.

לדוגמה, אחד הקולות המוסמכים ביותר בנוגע לטרור האסלאמי, הישראלי גבריאל בן-טסגל, מאשר בריאיון כי “קטלוניה היא מרכז התכנון של הג’יהאד לכל רחבי אירופה”.

בן-טסגל הצביע על אלמנטים מרכזיים כמו “כמות המסגדים הרדיקליים” שאפשר למצוא בקהילה האוטונומית של קטלוניה או על האופן שבו ברשויות מקומיות קטלאניות רבות ניתן להבחין ב”תופעה של חדירה אסלאמית והשתלטות על המרחב הציבורי”.

במובן הזה אפילו מומחים לדת המוסלמית, כמו המומחית הקטלאנית ממוצא מרוקאי חנן סֵרוּךְ, מתריעים מפני האופן שבו מתרחש התהליך הזה בקטלוניה: “כאן בקטלוניה הולכת ומתגבשת קבלה של מנהיגים צעירים, בוגרי אוניברסיטאות ומשכילים, שמבצעים נורמליזציה של רעיון הזהות האסלאמית. מדובר בצעירים שנולדו כאן, שאינם מהגרים, שהינם ספרדים… שעשויים להיות מנהיגים עתידיים בעלי פוטנציאל לבסס סדר אסלאמי חדש. אלה הצעירים שבהם שמניעים את התהליך הזה, בדיוק כפי שקורה במפלגות הפוליטיות. אלה הצעירים האסלאמיים”.

הפיגועים בברצלונה ובקַמבּרילְס בקיץ 2017 היו ההתפרצות האלימה הראשונה של הטרור הג’יהאדיסטי הזה בקטלוניה עצמה, והצללים סביב פעולתה של המשטרה האוטונומית של קטלוניה, הנתונה תחת קריטריונים פוליטיים במקום תחת קריטריונים של יעילות, מאפשרים לחזות כי קטלוניה עצמאית תהווה מוקד גדול אף יותר של ייצוא טרור ג’יהאדיסטי, העלול להוציא מאיזון חלקים גדולים בים התיכון, עניין שללא ספק אינו אופציה אסטרטגית חיובית עבור ישראל.

פגיעה ביהודי ספרד

בימים אלו כוללת הקהילה היהודית הספרדית כ-45,000 איש. למרות הקמפיינים האנטי-ישראליים, שאותם מקדם מיעוט קיצוני, קהילה זו משולבת לגמרי בחיים הספרדיים וחשה בנוח להחצין ולחוות את הייחוד הזהותי שלה: ספרדים ויהודים, תושבי מדריד, אנדלוסיה או קטלוניה…

הקהילה הזאת, הציונית עד מאוד והמזוהה עם ישראל, רואה כיצד בשנים האחרונות הדמוקרטיה הספרדית עושה מאמץ תרבותי, חברתי ופוליטי להשיב את העבר היהודי שלה ולהשלים עמו. בשנים אלו התקיימו מחוות דיפלומטיות ומוסדיות, ואף כמה יוזמות חוקיות כדוגמת התיקון ל”חוק האזרחות הספרדית” עבור יהודים יוצאי ספרד שנחקק בשנת 2015.

ביום כיפור מתפללים יהודי ספרד קודם כול למען מלך ספרד וממשלתו, ואחר כך למען נשיא ישראל, ממשלתו וחיילי צה”ל. מנהג זה ממחיש באופן מושלם כיצד ניתן לשמור על נאמנויות משותפות המתיישבות זו עם זו. עבור הקהילה היהודית הספרדית, כמו עבור קהילות אחרות בתפוצות, חיוני להמשיך במצב שבו ניתן לשמור אמונים בעת ובעונה אחת למדינה בה מתגוררים ולמולדתם של כלל היהודים. ישראל לא אמורה להעמיד את הקהילה הזאת במצב שבו יהיה עליה לבחור בין שתי הנאמנויות הללו. יהיה בכך משום אי צדק ושגיאה, גם מכיוון שקהילות אלו מגלמות תפקיד חשוב בתמיכה הבינלאומית בישראל.

אך מעבר לכך, מצב כזה של הכרה ישראלית בעצמאות קטלוניה עלול להעמיד את הקהילה ואת חבריה בסיטואציה קשה במיוחד: בגלל ההזדהות הגלויה שלהם עם מדינת ישראל והתמיכה בה, לא יהיה מופרך לשער שספרדים רבים יראו בהם אחראים במידת מה להחלטה שברור לחלוטין שהם אינם אחראים לה.

מצד שני, כפי שהם מדגישים ב”מניפסט יהודי קטלוניה” – אשר חובר בידי קבוצה של יהודים קטלאניים המאוחדים בדחייתם את הבדלנות – “ההיסטוריה הוכיחה לנו שהקיצוניים, התהליכים המקטבים את האזרחים, האנרכיה והשלטון הקלוקל הופכים בסופו של דבר את היהודים לשעיר לעזאזל”. תובנה שיש לקרוא לאור המרכיב האנטישמי הברור של הבדלנות העכשווית, שאותו כבר הוקענו במסמך זה.

מחברי המניפסט הזה גם הזכירו באופן ראוי ביותר כי אחד מהעקרונות המהותיים של המסורת היהודית – עיקרון “דינא דמלכותא דינא” – חל ביחס לחוקים התקפים במקום שבו חיה הקהילה; והכללים הללו, השייכים לדמוקרטיה השקולה לכל מדינה מערבית אחרת, הינם החוקה הספרדית והחוק של קטלוניה, שאותם הפרה הבדלנות הקטלאנית לגמרי: “אנחנו יודעים” – כך מסביר הטקסט – “שכאשר אנחנו מכבדים את חוקי ארצנו, אנחנו מוקירים בנאמנות את החוק ואת המסורת היהודיים, המחייבים אותנו לפעול בהתאם לכללים ולסמכות הלגיטימית של האומה. אנחנו נאמנים למורשת שלנו ואסירי תודה למדינה שאליה חזרנו, הארץ שקיבלה את פני אבות אבותינו, שבה אנו חיים ושאפשרה את שגשוגנו”.

במובן זה חשוב לזכור שהכרזת עצמאות של קטלוניה תהיה שיאו של תהליך, שלא רק שאינו לגיטימי מנקודת מבט היסטורית, אלא אף אינו חוקי באופן גלוי; תהליך זה אינו חוקי הן מבחינת החוק הספרדי, המכיר בריבונות העם הספרדי רק במשותף, ובשום פנים ואופן לא בריבונות פרטית של אחד מחלקי העם, והן מבחינת החוק הבינלאומי, שאינו מכיר בשום מקרה בזכות להגדרה עצמית של אזור אשר – בל נשכח זאת – משולב כבר מעל חמש מאות שנה באיחוד פוליטי עם שאר חלקי ספרד. אותו עיקרון בדיוק מופיע, דרך אגב, גם ב”חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” שהתקבל לאחרונה בכנסת.

מסקנות

כפי שניתן לראות, גם במקרה שבו תבצע ספרד את הטעות שבהכרה במדינה פלסטינית, ישראל תבצע טעות גדולה עוד יותר אם תכיר בניתוק הבלתי חוקי של חלק מהטריטוריה הספרדית.

הכרה שתחליש משמעותית את ישראל מנקודת מבט דיפלומטית ושתסבך במיוחד את יחסיה עם שחקן בעל חשיבות רבה באיחוד האירופי; שלא תועיל לה ביצירת בעלת ברית חדשה, מפני שכפי שהראינו, הנטייה השלטת בבדלנות הקטלאנית היא אנטישמית במובהק; שתתרום ליצירת מדינה קטנה וחלשה במיוחד לנוכח הג’יהאד; ושבסופו של דבר תהווה פגיעה קשה מאוד בקהילה היהודית של ספרד.